שמותיהן של פרשיות השבוע נלקחות בדרך כלל, מאחת המילים הראשונות או המרכזיות בתחילת הפרשה. כך לדוגמא פרשתנו נקראת 'וישלח', על שם המילה הפותחת את הפסוק הראשון בפרשה:
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו". אך אם נתבונן ונעמיק בכל אחת משמות הפרשיות, נגלה, כי שמה של כל פרשה מקפל בתוכו את מהותה ומשמעותה. כשם ששמו של אדם טומן בחובו את תכונותיו וכוחותיו, קווי האופי המייחדים אותו והמשרטטים את דמותו הייחודית, כך הוא הדבר בשמות הפרשיות.
הפרשה הקודמת, פרשת 'ויצא', מציינת את יציאתו של יעקב אבינו מהמקום הבטוח והנוח, מבית הוריו ומאוהלי התורה בהם ישב, אל דרך לא נודעת, אל עתיד לא ידוע. זו מהותה של כל הפרשה, על האתגרים, הקשיים, ההתמודדויות עם רועי הצאן העצלים בחרן ועם לבן הארמי ושקריו ה'לבנים'. אך פרשת השבוע הנוכחית מהווה נקודת-מפנה, כל מהותה היא 'וישלח', יעקב אבינו חוזר הביתה, חדור תודעת שליחות, חמוש באמונתו האיתנה שנבנתה מתוך הקשיים והמשברים שחווה, 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים'. יעקב נכון למפגש עם עשיו אחיו. זאת ועוד, פרשת ויצא נכתבת בספר התורה כמקשה אחת, ללא ההפסקות הנהוגות בדרך כלל כתוצאה מהחלוקה לפרשיות סתומות (הפסקה בת 9 אותיות) ופתוחות (התחלה בשורה חדשה). כל-כולה מהווה יחידה אחת שלמה, תהליך אחד, המכשיר והמכין את יעקב למפגש עם עשיו. לאותו קרב שראשיתו והורתו כבר ברחם רבקה אימם, 'ויתרוצצו הבנים בקרבה', ואחריתו באחרית הימים, בשעה שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו.
לאחר המאבק עם המלאך, שרו של עשיו לדברי המדרש, קורא יעקב למקום המפגש - פְּנִיאֵל, ומבאר זאת: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹקים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. קרב זה אינו רק קרב פנים אל פנים (בסלנג הצבאי – קפא"פ) במובן הפיזי, הגופני. נכון ומדויק להגדירו כמאבק פְּנִים אל פְּנִים, במהלכו נפגשות ומתגוששות נפשו, פנימיותו של יעקב עם זו של עשיו. השניים מתרוצצים ומריבים בנחלת שני העולמות – רוצים גם את העולם הזה וגם את העולם הבא, דורשים גם את הגוף וגם את הנשמה, לא מסתפקים בחומר ושואפים גם לרוח, אך מחלוקתם סובבת סביב השאלה – מהו העיקר ומהו הטפל, מהו הטרקלין (האולם) ומהו הפרוזדור המוליך אליו.
יעקב אבינו קורא: שימו לב אל הנשמה! היא הגבירה והגוף הינו כלי שרת לה. התפיסה היהודית אינה סולדת מהגוף ואינה מבטלת ושוללת אותו מכל וכל, אלא מעמידה אותו במקומו הראוי. אין לה עניין בחיסול היצר אלא בכיבושו ובהכוונתו לאפיקים הנכונים, 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו!'. לעומת תפיסה זו, הרי שעשיו הרשע הופך את היוצרות, מציב את הגוף, יצריו ותאוותיו בראש הסולם, כשאם ישנם אידיאלים ורעיונות, עליהם 'ליישר קו' (ובעצם, לעקם קו) בכדי לשרת את האדון. התפיסה היוונית, הממשיכה את דרכו של עשיו הוא אדום, גורסת שהרוחניות, הטהרה והקדושה הן רק סרח-עודף, נספח ולא הנושא המרכזי.
בסיומו של הקרב זוכה יעקב אבינו לשם: יִשְׂרָאֵל, 'כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקים וְעִם-אֲנָשִׁים', ומודה המלאך כמעט בעל-כורחו 'וַתּוּכָל!'. מתוך אמונה כי בכוחנו וביכולתנו הדבר, ניאזר בגבורה, וכך נתמודד עם 'שרו של עשיו', בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב.
חידות לשבת:
למי בפרשתנו הייתה סבתא "מאוד יקרה"?
שני אנשים בפרשתנו ולהם שני שמות - מי אנחנו?
אתגר: 'תלמיד חכם צריך שתהא בו שמינית שבשמינית מן הגאווה' – כיצד ניתן למדוד במידות, ולהגיע לדיוק שכזה – אחד חלקי שישים וארבע?
שבת שלום ומבורך!!